משה כהן, מנכ"ל חסדי נעמי בבלוג אישי על הכותל המערבי ופיצה אורי שבגאולה.
על דירת 4 חדרים המכילה 22 נפשות ועל לחיצת יד שעד עכשיו כואבת.
תובנות ומחשבות בעקבות נסיעה שגרתית לירושלים. שווה קריאה
כילד בני-ברקי, כל נסיעה לירושלים כללה כמעט תמיד: ביקור בכותל המערבי ופיצה אורי בגאולה.
אתמול, חרגתי מהמנהג הקבוע, לצערי לא ביקרתי בכותל וגם לא בפיצה אורי. את אישתי וילדי, הנחתי בבית קרובי המשפחה בירושלים ואני המשכתי לנקודת החלוקה של "חסדי נעמי" בירושלים.
החנתי את האוטו בצד הדרך, התקרבתי רגלית וביקשתי לחוות ולחוש את הפעילות במקום.
הם עמדו שם בשקט ובסדר מופתי. בכל שבוע הם מגיעים לכאן לאסוף את ארגזי מצרכי המזון, את שפע הפירות והירקות ואף את הממתקים לילדים.
אברכי משי עם כובעים וחליפות לצד גברים חילוניים. נשים שחזותם מעידה שהם אינם שומרי תורה ומצוות לצד נשים בכיסוי ראש מלא ואף בחורי חמד בלבוש חסידי-ירושלמי לצד נערים מקועקעים. כולם אספו בשקט מהמתנדבים את המזון שהוענק להם. הם סייעו זה לזה להרים את הארגז, להעמיס על העגלות המאולתרות. וכשהגיע אחד עם רכבו המקטרע, הוא כמובן הציע מייד לכל שייקח עבורם את המשלוחים עד לביתם.
בין לבין כנראה ששמו לב שאינני נמנה בין המתנדבים הפועלים במסירות נפש וכן אינני אוסף מזון כשאר הנתמכים, אני גם שואל מידי פעם את פעילי המקום שאלות תפעוליות. משהסיקו שככל הנראה אני מהנהלת הארגון, הביישנים שבהם נגשו ואמרו תודה רבה, ברכו אותי בקצרה וחיש מהר עזבו את המקום. האמיצים שבהם הגיעו לחצו יד והעריפו עליי מטר של ברכות ואיחולים. לא הרגשתי בנח, ביקשתי מהם שאת כל הברכות והאיחולים יפנו למתנדבים ולפעילים המסורים שמפעילים את המקום בהתנדבות ובמסירות, כל השנה ובכל תנאי מזג האוויר.
בין המברכים, היה גבר גבוה קומה ורחב ידים שלחץ את ידי בחוזקה וברך וברך וברך. הוא לחץ את ידי ממש חזק. קצת כאב לי. חשתי שהוא אולי מנסה להעביר דרך לחיצת היד החזקה את כאבו שלו. עניתי אמן בדבקות על הברכות שהעריף. לא הספקתי להתאושש מלחיצת היד החזקה וכבר נגשה אליי אשה שסיפרה כי היא מתגוררת עם ילדיה בבית הוריה, גם אחותה וילדיה גרים איתם ובנוסף אחותה האלמנה וילדיה היתומים גם הם גרים עם הסבתא. סה"כ 22 נפשות ב-4 חדרים.
22 נפשות בדירה אחת שאלתי בתדהמה?. כן, אני לוקחת פה מצרכים עבור כולנו, היא ענתה. "הארגון היחידי שעוזר לנו כאן בירושלים, זה "חסדי נעמי". אתם ממש מחיים אותנו. כל שבוע אנחנו מחכים כבר ליום חלוקה להביא הבייתה אוכל לכל הילדים".
זה כבר ממש חריג, חשבתי לעצמי. לקחתי ממנה את מספר הטלפון שלה והבטחתי שאבדוק אישית איך ומה ניתן לעזור יותר לכל 22 הנפשות הדרות בדירה אחת.
שלוש השעות, חלפו להם מהר. פעילי המקום סקרו בפני על רגל אחת את כל הפעילות שהם עושים. על הקשים בהם הם מתמודדים מידי יום. בין הייתר על-כך שעדיין אין להם חדרי קירור ומחסנים מספיק גדולים וראויים כיאה לעיר גדולה כמו ירושלים. ובעיקר על הרצון העז שלהם לעשות הכל ולפעול בכל מישור על-מנת להגדיל את התמיכה לעוד מאות משפחות שממתינות לסיוע.
התקשרתי לאישתי וילדי. הם היו צוהלים ושמחים שכן עבורם היה זה טיול לירושלים. אני הייתי באווירה קצת יותר רצינית. הם הזמינו אותו לפיצה אורי. וויתרתי. אני יאכל כבר בבית אמרתי ושתקתי.
קרוב לחצות הגענו הייתה. ילדי פרקו את המתנות שהקרובים בירושלים העריפו עליהם. אני פרקתי את ליבי בדמעות שליש בתפילה ובקשה: "אנא ה' תן לנו כח להמשיך לעזור ולסייע לבני עמך ישראל". אמן.
משה כהן, מנכ"ל חסדי נעמי
סניף ירושלים של "חסדי נעמי" פועל כבר למעלה מ-20 שנה לטובת משפחות במצוקה מתושבות העיר.
לצורך הרחבת הפעילות שוקדים בימים אלו הפעילים המקומיים למציאת מקום רחב ידים
שישמש להגברת והרחבת הסיוע לעוד מאות משפחות שמשוועות וממתינות לסיוע.