א', חייל בצה"ל, מטופל בעמותת "חסדי נעמי", שולח מכתב פתוח לכנסת ותוהה מה עדיף: לעשות את החג עם המשפחה או להשאר בבסיס כדי שישאר יותר אוכל עבור אחיו ואימו הנמצאים במצב כלכלי קשה. "כולי תקווה שהכנסת והממשלה הבאה יוכלו לעשות פה שינוי, שישנו לנו את המציאות ולו במקצת"
אני קם מדי יום יחד עם השמש, מצחצח שיניים. עולה על מדים, ולוקח אוטובוס לצבא. לא עושה איזה תפקיד דרמטי, אבל תורם את חלקי למדינה. עושה את המקסימום שאפשר לעשות ביומית שלי, וחוזר הביתה. לרוב חוזר הביתה לסייע לאימי, מדי פעם יושב קצת עם חברים. ואם רוצה המזל, לפעמים גם מוצא לעצמי איזה עבודה מזדמנת.
אני מה שנקרא "נער במצוקה"- לשעבר, מאלו שהסתובבו בשכונה, עשו שטויות. מאלו שבקלות היו יכולים למצוא עצמם בכלא אך אני מניח שהמזל פגש אותי ודי התאפסתי על עצמי. חלק מחבריי עובדים בשעות היום כי לא היו בנויים למערכת צבאית, את רובם אגב הצבא לא רצה, והאמת, בצדק. לא הייתי רוצה שחבר'ה שלא בנויים למערכת פשוט ישהו שם ולא יעשו כלום. שיעבדו, עדיף, שישלמו מיסים. עדיף מהחלק השני של חברים שלי, שלא עושים עם עצמם כלום. יושבים על "הברזלים" בשכונה.
אז, הצבא נתן לי מסגרת, מיתן אותי, איזן אותי. עזר לי להבחין בין עיקר לטפל, עשה אותי רגוע יותר וסייע לי לקחת דברים בפרופורציות. ועל כך אני מודה לו. לכו תדעו, אולי אני אפילו אלמד משהו מתישהו. אבל עד אז, אני צריך לחשוב מה קורה איתי, ומה יקרה איתי. איך יראו החיים שלי.
אני בן לאם גרושה, לא בקשר עם אבא שלי, אח ל-3 כאשר אחד מהם סובל מבעיות רגשיות. את רוב זמנה משקיעה אימי לאחי, ובצדק, איני מקנא בו. הוא זקוק לתשומת הלב הזו וכשאני מגיע הביתה אני מנסה לעזור לה איתו ועם ההתפרצויות שלו, וגם להעביר איתו קצת זמן. אבל בגלל הבעיות שלו, לאמא אין זמן לעבוד, היא צריכה להיות עם אצבע על הדופק ולטפל באחי, מה שמותיר את המשפחה במצב כלכלי נורא קשה.
אל תטעו, אני לא מבקש עזרה. אבל בתור חייל הייתי מצפה למעט יותר הבנה מהמדינה, מהצבא. הם מצפים שנביא להם עשרות טפסים שרק תהליך הצגתם הורג אותך נפשית, זורק לך את המציאות שלך מול העיניים. כל דבר זה בירוקרטיה וכל הליך דורש מלא אישורים. האמת, לפעמים אני חושב שפשוט שווה לוותר על בקשת הגדלת הסיוע מצה"ל. אני לא יודע אם זה שווה את המחיר.
בפסח הקרוב נקבל סל מזון. הסל הזה אמור לסייע לנו לעשות את החג ביחד ולשבת מסביב לשולחן, להביא את תחושת השובע לכל נפש ולעזור לנו קצת להרגיש כמו משפחה לרגע. אני חייב להודות שאני מוצא עצמי תוהה אם אולי כדאי לי להשאר בבסיס בחג הזה כדי שלאמא ולאחים שלי יהיה יותר אוכל. לאפשרות הזו יש יתרון נורא ברור, החג בצבא יהיה כיף, כל החברים על השולחן, מלא אוכל, צחוקים ועוד. החיסרון של ההחלטה הזו זה שבעוד אשב על השולחן, אני אהיה היחיד שיודע שאני שם לא בגלל שאני באמת רוצה, אלא כי אני חושב שאולי ההחלטה הזו תטיב עם משפחתי. וזה לא אמור להיות כך. כולי תקווה שהכנסת והממשלה הבאה יוכלו לעשות פה שינוי, שישנו לנו את המציאות ולו במקצת.
** הכותב ומשפחתו מטופלים בעמותת חסדי נעמי העמותה הגדולה בישראל לחלוקת מזון. מדי שנה, כל שנה, מטפלים בעמותת חסדי נעמי ב10,000 משפחות ואנו תמיד זקוקים לעוד מתנדבים. גם השנה. לפרטים: 03-677-7777